כפרות הוא מנהג יהודי עתיק אשר נעשה לקראת יום כיפור ומטרתו ליצור טקס בו מעבירים את עונש המיתה שכביכול התחייב בו האדם לתרנגול. למנהג זה קמו מתנגדים רבים בהם הרמב"ן, הרשב"א ורבי יוסף קארו שכתב בשולחן ערוך שמדובר במנהג שטות שיש להימנע ממנו.
הרב חיים דוד הלוי, כתב במילים חריפות, "ולמה צריכים אנו דווקא בערב היום הקדוש, להתאכזר על בעלי חיים, ללא כל צורך, ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש חיים על עצמנו מאת אלוקים חיים" שו"ת עשה לך רב ג עמוד סז.
אולם את מנהג פדיון הכפרות ניתן לעשות אחרת – בכסף. כאשר פדיון כפרות נעשה בכסף הנועד לצדקה, אזי משתנים פניו של המנהג.
כאשר עושים פדיון כפרות בכסף, אין כאן ניסיון להעביר הלאה את העונש והאלימות לישות אחרת. יש כאן ניסיון לקחת את העבר הכואב ואת ההשלכות הקשות הנלוות אליו וליצור מטמורפוזה לשינוי בהווה ובעתיד.
הדברים מתבטאים באמירה עצמה של טקס הכפרות: כאשר מדובר בתרנגול אומרים " זֶה חֲלִיפָתִי, זֶה תְּמוּרָתִי, זֶה כַּפָּרָתִי. זֶה הַתַּרְנְגוֹל יֵלֵךְ לְמִיתָה וַאֲנִי אֵלֵךְ לְחַיִּים טוֹבִים אֲרֻכִּים וּלְשָׁלוֹם". אולם כאשר מדובר בכסף לעניים אומרים: "זֶה חֲלִיפָתִי, זֶה תְּמוּרָתִי, זֶה כַּפָּרָתִי.זֶה הַכֶּסֶף יֵלֵךְ לִצְדָקָה וַאֲנִי אֵלֵךְ לְחַיִּים טוֹבִים אֲרֻכִּים וּלְשָׁלוֹם". במקום תרנגול למיתה – כסף לצדקה, חיים טובים ולשלום לכולם.
במילים אחרות, איזה טקס מדהים נוצר לנו, בו מתאפשר לנו להמיר כאב בברכה, להמיר את המקומות בהם פספסנו טעינו והמחירים אותם שילמנו או חוששים לשלם, בהווה יותר טוב לנו ולסובבים אותנו. להעביר את כובד משקל החטא לכובד משקל הצדקה למען אחרים ולעתיד טוב יותר.
"תשובה, תפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה." חודש אלול קורא לנו לעבוד על עצמינו ולשנות את דרכנו לטובה. אך העבודה הפנימית, מטרתה אינה אלימות והענשה כלפי עצמנו או כלפי אחרים. המטרה היא מתוך ההתבננות והאמונה באפשרות התיקון, להביא שינוי מיטיב לעצמנו ולאחרים.
תודה רבה. יוזמה מקסימה!