בשנת 2003, לפני 20 שנה בדיוק, קרו מספר אירועים חסרי תקדים שמאז השפיעו רבות על החברה שלנו. כמו מה למשל? בלגיה הפכה למדינה השנייה בעולם שהכירה באופן רשמי בנישואין חד-מיניים; מעבורת קולומביה אשר כללה את האסטרונאוט הישראלי, אילן רמון, שוגרה לחלל אך חזרה ללא הצלחה; סדרת צבי הנינג'ה שודרה לראשונה בטלוויזיה; ויקיפדיה העברית החלה לפעול; ואולי האירוע החשוב מכולם - קהילת התנועה המסורתית "ואהבת" בזכרון יעקב נוסדה!
תפסנו את רב ומקים הקהילה, אלישע וולפין לשאלון קצר שמסכם 20 שנות פעילות מוצלחת.
איזה זיכרון מימי ההקמה לא תשכח לעולם? בתחילת הדרך של הקהילה התמקמנו במרכז תישבי בזכרון, שממוקם באזור שבו יש עוד שני בתי כנסת מבוססים של הקהילה הספרדית והאשכנזית במושבה. הקהילות הללו לא אהבו את זה שהיינו שם, בלשון המעטה, ובשלב מסוים ממש הרגשנו בריונות מצידם. הם היו מפריעים לתפילות שלנו, אפילו פנו לילדינו, והיה צורך להחליט אם אנחנו רוצים להילחם על מקומנו או לעזוב למקום אחר וכביכול להיכנע לבריונות.
לפני שקיבלנו החלטה בנושא, פנה אלי חבר קהילה אשר מתמחה בגישור קונפליקטים והציע שנעשה תהליך מול אותה קבוצה שהתנגדה לקיומנו, אבל התנה את תחילת התהליך בכך שעלי להסביר לו באופן מפורט ולא ציני - למה הם צודקים. נעניתי לבקשתו כי האתגר הזה סקרן אותי והגעתי לתובנות מעניינות לגבי הצד שלהם בסיפור, אבל לצערי הם לא היו מוכנים להתחיל את התהליך מולנו. לכן, אחרי תקופה של דיונים פנים קהילתיים קיבלתי את ההחלטה שעלינו לעבור למקום אחר. לא מתוך כניעה, אלא מתוך אהבה. רציתי שהפעילות הקהילתית שלנו תתמקד בהפצת אור ואהבה ושנצדיק את שם הקהילה "ואהבת", מה שבהחלט קרה מהרגע ששחררנו את המאבק.
מה ההישג הכי גדול של הקהילה מיום הקמתה?
ההישג הכי גדול שלנו הוא שהפכנו עם השנים לקהילה שהיא לא רק של אנשים מסורתיים שפעילים בה על בסיס שבועי, אלא לבית כנסת גם לאנשים החילוניים באזור שמחפשים קהילה יהודית להזדהות עמה, לחגוג בה את אירועי מעגל החיים שלהם ולבקר בה מדי פעם כשהם רוצים להתפלל, כמו ביום כיפור למשל. לפני כמה זמן עשינו הערכה גסה למספר האנשים שאנו פוגשים מידי שנה, בין אם בתוך בית הכנסת או באירועים וטקסים שחברינו נוטלים בהם חלק, והגענו לכ-15,000 איש בשנה. זה מספר עצום וזכות גדולה עבורינו לחשוף כל כך הרבה אנשים לערכי התנועה המסורתית ומנהגיה, ולדעת שגם מי שלא מחובר בקביעות למסורת היהודית מוצא את מקומו אצלנו בקהילה.
מה האתגר הכי גדול של קהילה מסורתית בימינו, וכיצד אתה מתמודד עמו? האתגר המרכזי של התנועה המסורתית לאורך השנים היה לחשוף ולחבר אנשים שאינם מכירים אותה אל ערכיה ופעילותה החשובה, ובמידה מסוימת להילחם את צדקתה כזרם יהודי לגיטימי. מעניין ואף מצער לשים לב בתקופתנו אנו מתמודדים עם אתגר חדש שנוסף על אתגר זה, והוא עצם החיבור של אנשים לערכי היהדות בכלל. כתוצאה מהמציאות החברתית-פוליטית והדימוי השלילי שנוצר סביב הדת היהודית בימינו, אנחנו עדים יותר ויותר ליהודים שמתנערים מיהדותם באופן מכוון, כאילו לא רואים את הקשר בינה לבינם, עד לרמה של לא לרצות אפילו לחגוג אירועי מעגל החיים שעד לפני כמה שנים נתפסו כברורים מאליהם, כמו טקס בר/בת מצווה למשל.
הדרך שלי להתמודד עם האתגר הזה הוא קודם כל להמשיך לעשות את מה שאנחנו כבר עושים - להפגיש אנשים עם היהדות באהבה ובשמחה. דרך נוספת היא על ידי הנכחת אותם נושאים שמעוררים מחלוקת וסלידה, כמו האמונה באלוהים וקיום המצוות. כשאנחנו נפגשים עם קבוצות נערים ונערות לקראת טקס בר/בת המצווה שלהם, אנחנו שואלים אותם - מה משמעות המילה אלוהים בעיניכם, מאפשרים מקום לדיון ומעניקים מרחב בו כל תשובה על השאלה הזו היא נכונה ולגיטימית. גם בעניין קיום המצוות - אנחנו מבינים שעבור כל אחד ואחת הפרקטיקה של זה היא שונה. יש מי שבוחר לקיים רק את מצוות "כבד את אביך ואת אימך", יש מי שבוחרת להניח תפילין - מה שחשוב זה שיכירו בזכות שלהם לקיים מצוות והחשיבות שיש לזה על חייהם ברמה הרוחנית והאישית.
איזה אירוע בר/בת מצווה ריגש אותך במיוחד? כל אירוע הוא מרגש מחדש, אבל למשל ממש השבוע קיימנו טקס עם משפחה בעלת רקע מסורתי-אורתודוקסי שדווקא נער הבר מצווה תחילה התנגד לקיום הטקס דרכינו. הזיכרון שהיה לו מתפילה יהודית היה מהפעמים בהם הוא הצטרף לסבו בבית הכנסת האורתודוקסי. במהלך תקופת הלימוד והכנה לטקס אימו הייתה שולחת לי הודעות ומספרת על בנה שחזר עם תובנות חדשות מהשיעורים ובהדרגה נפתח יותר לתהליך. אחרי הטקס המיוחד שקיימנו בבית הכנסת, הנער שחגג הגיע לחבק אותי עם חיוך גדול על פניו ואמר לי "תודה! אתה הוכחת לי שיש כמה דרכים שונות להיות יהודי!".
איזו עצה יש לך לקהילות צעירות אשר רוצות לצמוח בהצלחה? העצה הכי טובה שיש לי לתת היא לבוא מאהבה ולא ממקום שמנסה ללמד או לשכנע. מניסיון, זה עובד.
Comentarios